רייס-לברון רות

רות רייס-לברון נולדה בוורשה שבפולין בשנת 1924, לאנזלם ובתיה רייס. אביה של רייס-לברון היה עסקן ידוע ושימש גם כיושב ראש בית הדין המשמעתי של ההסתדרות. סגניו היו עורכי דין, והוא היה נציג הציבור. הוא היה שליח ציבור מובהק, והקדיש לכך את כל זמנו. אמה של רייס-לברון, בתיה, נפטרה בגיל צעיר.

בשנת 1940, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחו בני המשפחה לברוח ארצה. רייס-לברון ספגה מאביה את רוח השליחות ושאפה לקדם שינוי חברתי פמיניסטי. היא סברה שלימודי משפטים יועילו לה בקידום מעמד האישה והחלה את לימודיה בשיעורי המשפט שנוהלו על ידי המועצה המשפטית של המנדט בירושלים בשנת 1941, שם פגשה לראשונה את שלמה לברון, שלו היא עתידה להינשא. בתום לימודיהם בשנת 1946 נפרדו דרכיהם: רות עברה לתל אביב, ושלמה נשאר לעבוד כעורך דין בירושלים. ערב פרוץ מלחמת השחרור, באפריל 1948, אוחדו שוב השניים ובאו בברית נישואין.

את התמחותה עשתה רייס-לברון במשרדו של עו"ד ברנזון, שכיהן כיועץ המשפטי של ההסתדרות בוועד הפועל בתל אביב בבית דבר. עם סיום ההתמחות, בפברואר 1948, הגישה רייס-לברון את מועמדותה לקבלת רישיון לעריכת דין, וכעבור כשלושה חודשים קיבלה אותו. לאחר סיום ההתמחות "אימץ" אותה יצחק שפרינצק (מי שהיה אחר כך יו"ר הכנסת) להיות עורכת דין ועוזרת אישית. אף שהייתה כריזמטית מאוד ואף שכל מי שהכיר אותה חש מיד שמדובר באישיות מיוחדת, רייס-לברון סברה שבעולם המסחרי אין מקום לאישה עורכת דין, משום שזהו עולם גברי שמזלזל בנשים. לכן החליטה שלא תנסה לסלול לה דרך בפרקטיקה המסחרית אלא תנסה להשתלב במסלול החברתי-ציבורי.

כשמונתה גולדה מאיר לשרת העבודה, עברה רייס-לברון לעבוד בשירותיה. במסגרת זו עבדה תחילה בתל אביב, שם שכנה לשכתה של מאיר, ולאחר מכן בירושלים. בתחילה עבדה כמנהלת לשכה, לאחר מכן כעוזרת אישית, ולבסוף, כשמשרד העבודה הפך למשרד העבודה והשיכון, שימשה כסגנית המנכ"ל. היא
אמנם לא עבדה כעורכת דין, אך טיפלה בדברים בעלי היבט משפטי, ובעלה מספר שהיועץ המשפטי של המשרד נועץ בה לעתים קרובות. רייס-לברון עסקה רבות בבעיות החברתיות של העלייה מצפון אפריקה, נלחמה בחברה שלא אפשרה להם ללמוד, ואף קשרה לשם כך קשרים עם חברי כנסת ועם שרים.

בעבודתה יצא לרייס-לברון שם של מי שתוכל לבצע כל מה שהיא מאמינה בו. כך הייתה הראשונה שיזמה הטבות לקבלנים כדי להקים מבני ציבור, ומאז נעשה מנהג זה מקובל בארץ. היא גם דאגה לפיתוח השטח בשיכונים, להקמת גנים ציבוריים ולשימור שטח ירוק. או כפי שהיטיב בעלה לבטא: "נתנה גוון חברתי לבניינים של מלט".

כל אותה העת ניסתה גולדה מאיר לדחוף אותה להיכנס ולהיות חברת כנסת, אך בשנת 1970, כשהייתה בת 50 בלבד, נפטרה רייס-לברון. לדברי בעלה שלמה, רייס-לברון נועדה לגדולות, ובוודאי הייתה גם חברת כנסת, לו נותרה בחיים.

לרות ולשלמה נולדו שני ילדים, בת ובן. את בתה הבכירה ילדה סמוך לאחר שנכנס לתוקפו חוק המוסד לביטוח לאומי ב-1954, וכך זכתה לקבל את מענק הלידה הראשון בארץ מידי השרה גולדה מאיר. רייס-לברון חזרה לעבוד חצי שנה אחרי כל לידה. כמשפחה, מספר בעלה, לא היה קל, אך בני הבית קיבלו זאת באהבה ובהערכה לעבודתה של רייס-לברון. לילדים היו מטפלות, ואף הייתה תקופה ששתי מטפלות לנו בביתם.

בתם של רות ושלמה היא עובדת סוציאלית. דמותה של אמה שימשה לה השראה, והיא עובדת עבור הציבור כממונה על גריאטריה בשירותי בריאות מכבי. בנם המשיך את דרכם של הוריו, ואף הוא עורך דין.