*נקארה חנא (חנה) דיב

עורך דין חנא דיב נקארה נולד בכפר אל-ראמה בגליל בשנת 1912.
את חינוכו היסודי והתיכוני קיבל בבתי ספר נוצריים בחיפה, בירושלים ובעיירה עאליי בלבנון.
ב-1928 התחיל בלימודי הנדסה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, אך לא השלים אותם. במקום זאת עבר ללמוד משפטים באוניברסיטת דמשק, סיים את חוק לימודיו ב-1933. [1]
ב-1934 עבר את בחינות הלשכה המיועדות למי שסיים לימודיו בחו"ל, וקיבל רישיון לעריכת דין שמספרו 518. [2]
ב-1936 פתח משרד עצמאי בחיפה [3]. הוא עסק בעיקר בליטיגציה, והופיע בכל סוגי התיקים – אזרחיים, פליליים ומנהליים. נקארה הותיר זיכרונות מפורטים מתקופת המנדט ותיאר בהם את עבודתו ואת הופעותיו בבתי המשפט [4]. כבר בתקופה זו החל בפעילות פוליטית בתנועות שמאל שונות, ולאחר שקמה מדינת ישראל הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ואף היה מועמד מטעמה בבחירות לכנסת השנייה ועד הכנסת השישית.

ב-1948 הופיע בבית המשפט בעכו כאשר חיפה, שבה גר עם משפחתו, נפלה לידי כוחות ההגנה. הוא לא הצליח לשוב אל העיר ובילה מספר חודשים בגלות בלבנון. הוא שב לישראל בדרך האוויר מקפריסין באוגוסט 1948, נעצר ונכלא למספר חודשים בטרם שוחרר בחודש נובמבר באותה שנה, לאחר מסע ציבורי של אנשי שמאל שדרשו את שחרורו. [5]
משפחתו לא הוחזרה במסגרת איחוד משפחות, אלא נכנסה לארץ בצורה לא חוקית, והיה צורך במאבק כדי להסדיר את מעמדם.
עם שחרורו חידש מייד את פעילותו המשפטית והיה לעורך הדין הפלסטיני הראשון שהופיע בפני בג"ץ, בעתירה שעסקה בהחרמת בתים וזכויות קניין. [6]

העובדה כי בילה את החודשים שלאחר קום המדינה מחוץ לגבולות המדינה הקשתה עליו לקבל אזרחות ישראלית ודרכון ישראלי, והוא נאלץ לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, שפסק כי יש להעניק לו דרכון ישראלי [7]. מסתבר כי נרשם במרשם התושבים עוד בהיותו במעצר, בנובמבר 1948, ובשנת 1950 היה מועמד מטעם המפלגה הקומוניסטית בבחירות לעיריית חיפה. כאשר לא מצא את שמו בפנקס הבוחרים בבחירות לכנסת השנייה, ערער על כך לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט אפשר לו להירשם בפנקס הבוחרים, ואף להתמודד לכנסת מטעם רשימת מק"י. על סמך מהלכים אלו קבע בית המשפט העליון כי גם אם על פי הקריטריונים שבחוק האזרחות אינו זכאי לקבל דרכון ישראלי, הרי שקמה מניעות מלטעון זאת על סמך החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה.

מתחילת שנות החמישים היה נקארה פעיל ביותר בייצוגם של פלסטינים בכל הערכאות, כולל בבג"ץ, במיוחד בעניינים שהיו ייחודיים לאוכלוסייה זו באותה תקופה – ענייני אזרחות, גירוש מי שנאשמו בהסתננות לא חוקית למדינת ישראל והפקעת קרקעות. בין יתר הישגיו המשפטיים בתקופה זו היה ייצוג העיתון הקומוניסטי אל-איתיחאד בעתירה המכונה "בג"ץ קול העם", שפסק הדין בה הוא אחד המרכזיים במשפט החוקתי הישראלי. [8]
בחלק מהופעותיו בבתי המשפט שיתף פעולה עם עורך הדין החיפאי מנחם וקסמן.
נקארה ייצג את הציבור הפלסטיני בוועדות הכנסת בדיונים בחוקים שנגעו לציבור זה כגון חוק ההתיישנות בשנת 1958 (שהיה בו פוטנציאל לפגוע בזכויות של חקלאים בגליל על אדמותיהם) [9], ובדיונים בשאלת המשך מגבלות התנועה תחת המשטר הצבאי או ביטולן [10]. בין היתר ייצג, לצד עורך הדין אליאס כוסא, את מורדי כלא שאטה, מרד שזכה לתהודה ציבורית בשנת 1958 משום שבמהלכו נהרגו אחד עשר אסירים ושני סוהרים. הוא שימש יועץ משפטי למנהיג המורדים עות'מאן, עיתונאי מצרי שנאסר באשמת ריגול וסירב לייצוג של עורך דין ישראלי ודרש לייצג את עצמו, אך הסכים לקבל את נקארה כיועצו. [11]

ב-1958 היה בין מקימי החזית הערבית, שאיחדה קומוניסטים ופעילים לאומיים פלסטינים. בין מטרותיה העיקריות היו ביטול הממשל הצבאי, הפסקת הפקעת אדמות בבעלות ערבית וקידום השוויון של אזרחי המדינה הפלסטינים. החזית התפרקה בשנת 1959 בעקבות מחלוקות פנימיות בין הלאומיים לבין הקומוניסטים בסוגיות של תמיכה במשטרים ערביים שונים, מידת ההשתלבות הרצויה במדינת ישראל, וככל הנראה גם בהשפעת התערבות של רשויות מדינת ישראל [12]. על אף חברותו במק"י ייצג נקארה את אנשי אל-ארד בתחילת דרכה של התנועה.
בעקבות אירועי המחאה נגד הפקעת קרקעות נרחבות בגליל ב-1976, שנודעו בשם "יום האדמה", היה נקארה פעיל בוועד להגנת האדמות. הוועד דרש להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועים האלימים. [13]

בשנת 1980 יזם, יחד עם אמיל תומא, את הקמת הקונגרס הערבי בישראל שאמור היה להתכנס ולשמש תשתית לייצוג לאומי של הפלסטינים בישראל, אך השלטונות אסרו לקיים אירוע זה. [14]

ב-1984 הלך לבית עולמו. על שמו רחוב בחיפה.